סיפור הצלחה - איך עשינו זאת שוב?
התפקיד שלנו זה לחשוב מחוץ לקופסה, אבל גם הביטוי זה כבר נדוש ולא מייצג. אז איך הצלחנו לרענן את חיי הקהילה ולמצוא פתרון יצרתי לבעיה של בדידות? עוד
סיפור הצלחה שמלמד איך לא לחשוב
ראש עיר מדומיינת הגיע אלינו וביקש עזרה בחיבור הקהילה. אנשים התרגלו לחיות לבד, טען, כל אחד לעצמו עם הנייד שלו. אני מחפש חיבור. הוא סיפר שהיו ניסיונות כושלים כדבריו למפגשים בין דורות, חיבור לפי תחומי עניין אבל כל זה לא הצליח להקים אנשים בסוף יום עבודה מהטלוויזיה ולהתחבר לקהילה שלהם.
הרעיון - ספסל חבר
פזרנו ברחבי העיר הדמיונית עשרות ספסלי ישיבה מזמינים. היינו צריכים לייצר מוטיבציה כדי לשבת עליהם. אז הוספנו שלט לכל ספסל. לכל שלט היו שני אפשרויות:
"שיחה בכיף" או "לבד וכיף לי" כל מי שישב על ספסל יכל לבחור איזה כיתוב יהיה לשלט. היינו מרוצים וחשבנו שהנה פתרנו את העניין.
עניין של ברירת מחדל
ההיענות לא היתה גדולה. ומהר מאוד הבנו את הטעות. ברירת המחדל של השלט היה מצב "לבד וכיף לי" אנשים היו צריכים להיות פעילים כדי לשנות למצב שיחה. אז הפכנו את ברירת המחדל ל-"שיחה בכיף". שינוי קטן אחד. ומה קרה?
הפתעה מדהימה. בתחילה אנשים בודדים החלו לשבת על ספסלים כאלו ובודדים אחרים הצטרפו אליהם אך עד מהרה זה יצא מתחומי הבדידות ואנשים סתם שמחפשים גיוון או רגע של שיחה מזוית אחרת החלו לשבת על הספסלים ולחכות בסקרנות לדמות שתבוא איתם בשיחה
מי פנוי לשיחה? ספסל בפעולה
בעיות לוואי
לא תמיד מצליחים לחשוב על הכל גם כשהפרויקט שלך מצליח. במקרה שלנו, התשוקה לשבת על הספסל והרצון להכיר אנשים חדשים מול כמות הספסלים שהיו בנמצא יצרו תורות ענקיים מול הספסלים, אנשים לא בעלי כוונה טובה החלו לספסר בתורות. ונוצר הרבה דוחק ובאלגן סביב העניין. אבל גם פה חשבנו מחוץ לקופסה!
ממשיכים לחשוב ביצירתיות
כמובן שאת הספסלים הפכנו לספסלי מתכת נוקשים שלא נוח לשבת עליהם וכך מי שתפס ספסל לא יוכל לתפוס לזמן ארוך, בשלב מסויים, כדי שלמור על הספסלים מההמון התחלנו לגדר מסביב לספסל ואף, גייסנו עוד כוח יעודי ועמדנו שוטר על כל ספסל. וכך פתרנו את הבעיה בצורה יצירתית!